על גן העדן

לאנימצית גן עדן - הקש כאן

 

 

פשוט לא נעים לי. מרגישה סתירה בתוכי. הנה במשך שנים אני אומרת לכל השושנים עלינו ללמוד לדעת את ה'. זה בדיוק מה שהוא מבקש: השכל וידוע אותי. והנה היום, שבת ראשונה של חודש תמוז, אני יושבת בביתי וחושבת: אולי לא צריך לדעת הכול? וחשבתי עליך: האם לא היית מאושר יותר ה' אלמלא ידעת הכול?

אם תכלית החיים היא האשר, ואני מקווה שהבנתי זאת נכון, אחרי שהסברת את תוכנו של המשולש: אחווה, רעות שלום שיחדיו מבטאים אושר -  אולי אי הידיעה לעתים עדיפה? שהרי היא כוללת סיפורים שאיננו גאים בהם?  והידיעה לעתים איננה מביאה אושר?

היום במבט לאחור, שלך, אולי גם אתה היית מעדיף לא לדעת הכול?

תאר לעצמך שהיום בשיחתי עם נמרוד אפילו הגעתי למקום שממש נבהלתי מעצמי כאשר אמרתי שאם באים ממקום של חמלה אהבה וסליחה אולי ברמות הגבוהות אפילו נסלח להיטלר?  איך אמר מלכי צדק? ברמות שלנו איננו שופטים, אנחנו רק מעריכים.

אולי, אם כך,  כאן, ברמות הנמוכות יותר נבין שהיטלר היה שליח – ואפילו נאמר שהייתה לו בחירה, והוא בכל זאת החליט לבחור ברע –  הבה ולא נשכח שלמדנו בכתובים: 

על כל פשעים תכסה אהבה.

אני, כשלעצמי, מרגישה קושי בכך שלאהבה אין גבולות. ברמות שלנו האהבה כנראה זקוקה לגבולות. אלוהים, היום אני מתחילה להבין מדוע רבים מעם ישראל אפילו

שזעקו נעשה ונשמע -  ברגע מסוים נסוגו מההחלטה  לשתף עמך פעולה. המשא  - גדול. האחריות -  עצומה. התפקיד אם להיות כנה- די מעורר אימה.

פתאום לדעת אותך – נראה לי גדול מדי. שאולי לא אוכל להכיל?

ואני אכן אוהבת אותך בעמקי נפשי, ומרגישה בתוכי את הסתירה, ואני כנה. ואלה רגשותיי האמיתיים. אולי לתקופה מסוימת עלי לאמור: עכשיו אינני רוצה לדעת. אבשיל. אתבגר יותר. כמו אני מבינה עכשיו מה שלא הבנתי כל כך במשך שנים, את פחדם של בני אדם מקשר ישיר אתך, ואת בקשתם למתווך, רב, כומר, שמאן, ואימאם. היום אני יכולה להבין אותם. ומאידך היית כל כך נפלא בהתקשרות עמנו. רך, אוהב, מבין. כל כך קרוב כמו אחד מאתנו. אח אהוב. הרגשתי שהנה אתה יושב  באקדמ-יה כאחד מאתנו.  לומד עימנו. והייתה קירבה. והייתה רעות ואהבה שחשתי כלפיך ואני חושבת שרבים מאתנו חוו גם את אהבתך שלך. ופתאום מה קורה לי?  כאלו בצד שלהם? של אלה שאני תמיד מעוררת, ומדרבנת? ואני מרגישה לא טוב עם עצמי. כמו לא מגיע לך שאכתוב מלים אלה, כי היית באמת אנושי אתנו. אז מה קורה לי? אולי ברמות החומר שבהם אנחנו מתפקדים יש להציב גבולות, גם לידיעה שלנו, כדי לא לאבד את שפיות הדעת?

אני יודעת שרבנים גדולים מישראל כמו: הרבי מקוצק, הרבי מברסלב, הגיעו לגבהים ועומקים אך גם צללו אלי תהומות הייאוש.

ואני מאזינה לך ומרגישה שאתה מאד רוצה שנחיה בשמחה ובאושר, ואני חווה בעמקי לבי שאנחנו כמו פותחים כאן יחד דפים חדשים, גן עדן חדש, ומן הראוי שהפנים יהיו מופנים קדימה, אל העכשיו,  ולא אל מה ש'היה הוא שיהיה'. שנתכוון יחד, אתה ואנחנו, אל היצירה החדשה, הטובה, השמחה והמאושרת. כן, להתוודע לעבר. אך רק כדי לא לחזור על משגים שכבר עשינו.  לא לנבור בו ולהתמכר אליו, אלא לכוון את כל האנרגיות והחזון אל היום החדש, והמחר המפציע.

 

*

3/7/06

תשובת ה' לנעמי.

מתקשרת שולמית

 

שלום לך בתי האהובה.

את התלבטויותיך וספקותיך אלה חש אנוכי כחצים המפלחים את לבבי.

לכן כדי לנחמך ולחבקך ולהסיר כל תסכול מדעתך, אתן לך את הסברי.

עוד בראשית ימי יצרתי לי מן גן.

'עדן' קראתיו, כי רציתי בו לשים את כל המיטב לתמיד.

אך מה לי מאז נדע? כי מטרת הרעיון הראשוני, לא הושגה!

(המילה 'נדע' יש לקרוא גם במהופך) .

והרי הסיפור שהיה:

גן העדן נוצר במטרה נעלה,

לרכז וליצור יצירה של 'צורה',

ולהכניס בתוכו מכל טוב בחיוב.

בכך גם לתחום בגבול ברור מכל תפזורת התודעה,

את המיטב לתפארה.

כך תחילה אל הגן הזה הכנסתי

את כל טובי ומחמדי:

את הידע והדעת, החכמה והתבונה.

את תפארת הנוי, את היופי בהדר,

 בכדי שדבר לא יחסר.

 גם את הרגש והאהבה שם הכנסתי,

ולא חסכתי את חופש הבחירה,

שיזרמו בשפע וללא מגבלה.

גם מן הטבע בו הכנסתי:

כל ציפור נהדרה

אשר בו תהדר ביופייה

ותשיר לה את שירת אהבה.

ועוד בגן שמתי נהרות של זהב

אשר יזרמו בשפיעה.

ואפילו העצים ששם נטעתי היו מיוחדים,

כי הוצפנה בהם תודעה:

האחד בעל דעת והשני הוא של חיים.

וכמעט כבר הייתי מרוצה, שלו ונינוח,

ועוד חשבתי כי די לי

ומספיק לי בזאת

אצא לגני לבלות.

וכך בעודי מתענג לי בגן,

צצה לה מחשבה חדשה,

כזאת מציקה ואינה מבליגה:

עם כל הכבוד ההדר והקדושה,

לא אדוני לא הגעת עדיין לנחלה ולמנוחה!

המלאכה עדיין לא הושלמה!

כי מיהו יוכל לשמור כאן על הגן?

בעודי עונה לאותה מחשבה מציקה,

מה כאן בכלל הבעיה?

הרי את מלאכי השרת לשם כך יצרתי,

כדי שהם יעסקו במלאכת השמירה.

ועוד ברואים נכבדים יכולים,

הלו הם בני האלים.

אין כמותם במשמורת על הגן,

על עץ הדעת ועץ החיים.

אך המחשבה אינה מרפה שואלת ומציקה:

לא לזאת הייתה הכוונה,

וכי למה זה תחמוק מליצור את שיא היצירה?

את האדם על שום מה אינך יוצר?

העליו תוכל לוותר?

העל צורה שהיא היא כדמותך כצלמך?

לא מלכי הרם והנישא,

עדיין לא תמה ולא נשלמה העבודה.

לא תוכל עוד לשבות ממלאכתך!

כי את האדם יש לצור בכדי שעל הגן ישמור.

וכך ילדתי האהובה,

לבסוף גם את 'האדם', תפארת היצירה,

בדמותי ובצלמי נולדה.

בגן העדן הוא הושם, למטרה נעלה וגדולה:

למשמורת על פאר היצירה,

כדי שלא תינזק ולא תפגע.

אך גם נהפוך כאן קרה,

כי הגן על האדם אף הוא עמד לשמרה! 

הלא תזכרי כי  עוד קודם לאדם,

הגן נבנה כגן עדן בכדי ליצור את שלמות היצירה:

קודם הגן אשר הכל נטעתי בו, אחרי כן את בני האדמה.

אך מה שבעצם קרה:

כל הידע והחכמה אשר היו מוצפנים

אפילו בעצים הנטועים אשר בגן,

לא הואילו בשום דבר לכל הברואים,

כי כולם שם היו מאוד חכמים,

אבל רק לכאורה,

מאחר ודבר גדול שם לא היה בנמצא:

לא ידענו את החוויה.

חוויה אמיתית של הגשמה פעילה,

זורמת מצמחת ומגדילה –

פן חשוב בי האלוה.

ובמצב לא מועיל שכזה,

בו הכל שרוי בשלווה תהומית,

הביני ילדתי, לא הייתה לי כל תכלית!

אז כולם כמו במצב של שינה עמוקה,

כזאת שמצוי לו אדם ללא הכרה,

ללא מודעות מפרה וללא תודעה.

ההבנת כבר ילדתי מה לי אז קרה?

ועל שום-מה,

היה עלי לעורר היוזמה לחוויה?

כבר אז אהובה,

מן הגן הם היו חייבים לצאת

ולהיות חווים בהגשמה,

את 'מהות הרגש',

אשר מצויה רק על פני אדמה יצוקה בהגשמה.

כי רק כך ילדתי האהובה,

יכולתי לקיים כהגשמה

של ממש את כולנו כאמת לאמיתה.

וכך כזרז של התהליך,

כדי להעיר את תרדמת הגן,

שלחתי קורטוב מן הרוע:

כזה מן לחש מחש בחש,

שלחתי את הנחש!

בעודו מתהדר הלז לכאורה בעצלתיים,

אך רק בינתיים, על ארבעת הרגליים,

הוא בלחישה קטנה,

פיתה את הגברת חוה

שנעורה מיד סקרנותה.

אך ביתי היקרה על מה לך הדאגה?

והרי כבר יודעת את אהובה

שמתוך הקושי, ואפילו הרוע,

צמחה לה החכמה שבעתיים.

וגם יודעת את מזמן,

שכל מי אשר היינו בעברנו,

אפילו הרע,

כן ילדתי האהובה, גם הרע,

אותי הורה!

גידל וצימח להכיר ולהוקיר בתבונה,

מהו אפילו אשר גדול מאהבה:

למדתי להכיל בי את 'החמלה'.

לכן חמודה לא נוכל לדלג על אף מדרגה,

ובכך להגיע בשמחה,

 למרות כל הקושי,

וכל מכשלה שהייתה,

אל 'האושר' הנכסף.

ולכן על העבר ואפילו הקשה

לא אביט בחרון אף, אלא בגאווה,

הכיצד הושלמה לה העבודה.

ועל כן אהובה, כבר הוסרה השמירה

מן העצים שהיו אסורים,

כי את הפירות, כמעט את כולם כבר אכלנו,

למרות כל הקשיים,

ובלי בושת פנים,

אלא בקבלה,

שהעצים והפירות הם אנו

על כל שנתון היה בהצפנה.

ולסיכום ילדתי, הרי הינך כבר מבינה,

כי כל הדרכים שהלכנו בהם יחדיו

שלב אחרי שלב,

הובילו אותנו באהבה,

למי אשר היננו היום בחמלה.     

אוהבך ה'.